פסק-דין בתיק ע"פ 9670/05

המערער הובא לדין בבית-משפט קמא בגין שני אירועים, שבגינם הואשם - בשני אישומים - בתקיפה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 380(ב) בצירוף עם סעיף 382 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק). הוא הורשע בשני האישומים ונידון ל-45 ימי מאסר בפועל, שירוצו בעבודות שירות, ולמאסר על-תנאי של 6 חודשים למשך שנתיים, שלא יעבור עבירה על סעיף 382(ב) לחוק. מכאן הערעור על ההרשעה וגזר הדין.

האישומים

1.         על-פי האישום הראשון, ביום 17.8.99, בביתם, בעת ויכוח בעניין הפעלת מזגן, אחז המערער בצווארה של אשתו וגרר אותה במעלה המדרגות לחדרם. הוא השכיב אותה על המיטה, התיישב מעליה ואחז בה בחזקה בצווארה באיימו עליה: "אני אהרוג אותך". באירוע נכחו ילדי בני הזוג שהיו אז בגילאי חמש ושלוש וחצי. כתוצאה מכך נגרמו לאישה סימנים אדומים על צווארה וקשיי בליעה ונשימה.

על-פי האישום השני, בעת ויכוח על חימום בקבוק לתינוק, ביום 13.9.02, הכה המערער את אשתו בכתפה באמצעות מרפקו, וגרם לה לרגישות בכתף והגבלה בתנועות, והיא נזקקה לטיפול רפואי.

הכרעת הדין בבית-משפט קמא

2.         בית המשפט קמא קבע, כי הוא מעדיף את עדות המתלוננת, שהותירה עליו רושם מהימן על פני זו של המערער. קביעות בית משפט קמא בהכרעת הדין הסתמכו, בין השאר, על תמיהות שעלו מגירסת המערער:

"אשר לאישום הראשון, תצויין תמיהת בית המשפט ביחס לגרסת הנאשם, מאיזה טעם, לשיטתו, תקפח אותו המתלוננת ביום בו תוקן המזגן; וגדולה יותר תמיהת בית המשפט ביחס לאישום השני: אין חולקין שהתפתחה התקרית השניה אגב מחלוקת ביחס לטמפרטורה של הבקבוק שהוכן לתינוק. מעט תמוהה בעיניי גרסת הנאשם שבשל כך ששמט את זרועו ושחרר את אחיזת המתלוננת מכתפו, נשמטה היא ונפלה על הארץ. מסתפק בית המשפט בהגיונה של גרסה זו".

אשר לאירוע הראשון

3.         למעשה בית המשפט קמא ביסס את ההרשעה על האמון שנתן בעדות המתלוננת, ואולם חיזוק לעדותה מצא דווקא מפי המערער עצמו, אשר העיד כדלקמן:

"לגבי האירוע הזה, זה לא היה יום שונה מכל הימים, גם באותו יום חזרתי מהעבודה ומיד נתקלתי בחקירה צולבת של איפה הייתי ואיזה נשים פגשתי. במקרה באותו יום טופל המזגן, אבל אין לו שום קשר לאירוע הזה. סיגל פשוט מנסה למצוא איזה טריגר שהפעיל את הטירוף שלי כדי לתקוף אותה בחמת זעם, אבל לא היה כזה דבר, היא תקפה אותי בסטירות, הגנתי על הפנים, היא עברה לבעיטות ברגלים ואני ניסיתי לדחוף אותה מעלי כדי להגן על עצמי, ודחפתי אותה. דחפתי אותה מעלי, משכתי אותה בצווארון חולצה, זהו, זה לכל מה שעשיתי. בשום מקרה לא אחזתי בצווארה על מנת לחנוק ולא הפעלתי כח ישיר על הצוואר, אלא דחפתי אותה מעליי כדי שתעזוב אותי" (עמ' 25 לפרוטוקול).

ודוק: מדובר באירוע מיום 17.8.99. המערער העיד ביום 13.2.05, ולא הכחיש את עצם האירוע, אלא שלגירסתו הגן על עצמו מפני חמת הזעם שבו נתקפה אשתו, וכי דחף אותה מעליו.

הפיסקה דלעיל, מתוך עדותו, מחזקת את גירסת המתלוננת בדבר תקיפתה על-ידי המערער.

בית משפט קמא מצא חיזוקים נוספים לעדות המתלוננת, ודחה את גירסתו של המערער.

גם בעדותו ובהודעתו של השוטר אליהו כזרי, שעבד עם המתלוננת אשר שימשה כחוקרת משטרתית, נמצאו חיזוקים לגרסת המתלוננת. העד זכר מקרה שאירע כשנתיים לפני מתן הודעתו מיום 4.4.02, בו המתלוננת התקשרה אליו ומסרה שאינה יכולה לבוא לעבודה במשמרת לילה יען כי בעלה תקף אותה. הוא ניסה לשכנעה להתלונן במשטרה, ואולם היא סירבה, ובסמוך דיווח על כך לשוטרים נוספים. עדות זו, בצירוף דברי המתלוננת בהליכים בבית המשפט למשפחה בשנת 2001 (ת/6), לפני האירוע השני, הביאו את בית המשפט קמא למסקנה כי לא מדובר בעדות כבושה.

האירוע השני

3.         המתלוננת תיארה כיצד היכה אותה המערער במרפקו שעה שהחזיק את ילדם. בהתייחסו לאירוע זה, העיד המערער:

"האירוע הזה אולי מדגיש עוד יותר עד כמה סיגל, שהיתה מתפרצת, לא היה שום דבר שהיה יכול לעצור אותה, וגם לא העובדה שיש לי תינוק ביד אחת ובקבוק של האוכל שלו ביד השניה. אני סברתי לתומי שהאוכל של התינוק לא בטמפרטורה הנכונה, לכן כשאני מחזיק אותו בידי, לקחתי את הבקבוק לכיור כדי לשנות את הטמפרטורה. היא התנפלה עלי בזעם ואמרה שאם היא אמרה לי שהאוכל בטמפרטורה נכונה, סימן שהאוכל בטמפרטורה נכונה. אני עדיין אדם עם שיקול דעת ועדיין היה נראה לי שהאוכל לא בטמפרטורה נכונה, וניגשתי לכיור. וכאן היא התנפלה עלי, נתלתה בכל כובד משקלה על הכתף, שלי ועל הזרוע הימנית שלי, כשהילד ביד שמאל שלי והבקבוק ביד ימין וניסתה לחטף מידי את הבקבוק. מאחר והתחלתי לאבד שיווי משקל בשעה שהילד בידיים שלי, שמטתי את הזרוע, ושחררתי את האחיזה שלה מהכתף שלי. מה שקרה באותו רגע שהיא נשמטה ונפלה על הרצפה. זה כל מה שקרה. לא נגעתי בה. הייתי עם הילד בידיים, לא נגעתי בה. היא נפלה על הרצפה, קמה בצעקות, אני אראה לך מי אני, אני אתפור לך את התיק. יצאה מהבית ונעלמה לכמה שעות"(עמ' 30 לפרוטוקול).

כאמור, בית המשפט נתן אמון בגירסת המתלוננת, ודחה את טענותיו של המערער, לרבות בדבר היותו גבר מוכה. כן ציין בית משפט קמא, כי המערער התלונן במשטרה רק ביום 13.2.02, הזכיר אך את האירוע מאותו יום, ולא קיבל את הסבריו בדבר אי-הגשת תלונות בגין אירועים קודמים. שכן, אם עבר את מחסום הבושה, כדבריו, בהגשת תלונה נגד "אישה קטנטנה כזאת", היה עושה כן לגבי מקרים נוספים.

כן דן בית משפט קמא בטענות הגנה נוספות של המערער, כגון גירסתו כי בהיותה חוקרת אמרה לו המתלוננת: "... אני אתפור לך את התיק הכי יפה שתפרתי אי פעם לעבריין" (עמ' 25), ודחה הטענה כי יש בכך כדי למוטט את מהימנותה. בית משפט קמא סירב אומנם לקבל כראיה את הודעות ה-SMS שהשאירה המתלוננת למערער. יחד עם זאת, עיון בתוכנן, שהוקרא לפרוטוקול, הביאו למסקנה כי לא היה בהן כדי להטות את הכף. כן צוין בהכרעת הדין, כי המערער לא טרח לחקור את המתלוננת בחקירה נגדית על פשר ההודעות. בית המשפט קבע, כי אין בהודעות אלא כדי להצדיק את המרירות הרבה שהייתה מנת חלקה, בשלחה את גידופיה כלפי המערער.